שלומית דרור
התערוכה בגוף נסתר, היא תערוכה קבוצתית בה מוצגות עבודות של שמונה אמניות –כולן בוגרות השלוחה החרדית של בצלאל. התמה המשותפת ליצירות היא עיסוק בגבולותיו של הגוף הנשי, כחומר, כמצע, וכדימוי. תוך שימוש במדיומים מגוונים, ודימויים הנעים מן הריאליסטי למופשט, מציעות האמניות, כל אחת בדרכה, לבחון את הגוף הפיזי – הטקטילי, הפונקציונלי. הגוף בא לידי ביטוי בתערוכה בו-זמנית כסמוי מן העין/חבוי/נעלם, אתר כמוס של חקירה וגילוי. הגוף הוא החוקר אך גם הנחקר
נושא התערוכה כמו גם העבודות, קושרות את האמניות האלו למסורות אמנותיות פמיניסטיות של שנות ה-60 ו ה-70 של המאה הקודמת בישראל ובעולם. נדמה כי שאלות לגבי מושג הנשיות, ערכים הנקשרים עם תפקידים מגדריים, בין אם באופן ישיר או עקיף, נותרו פתוחות גם בחלוף הזמן ואולי בגינו, כאילו מבקשות אחר נשיות בגרסתה האוניברסלית, הקמאית, המוכרת,וההיסטורית כמעט
בין אם העבודות מגיבות באופן ישיר ומודע להתרחשויות האחרונות בנושאי זכויות נשים על גופן ובין אם לאו, קשה שלא לחבר בינן לבין מגמות חקיקתיות רגרסיביות המעוררות הדים בימים אלו בעולם. ״האישי הוא פמיניסטי״, כתבה הסופרת הפמיניסטית לוסי ליפארד, ואכן, ככל שהנושאים בעבודות הינם אישיים וכל אחת מהאמניות עובדת באופן עצמאי, הם בכל זאת פוליטיים. העבודות מעוררות תחושה של משא ומתן בין הגוף לנסתר/לכוחות נסתרים הפועלים עליו ומתוכו. נדמה כי ריבוי הסגנונות, החזרה של צורות מעוגלות, משטחים דקורטיביים, וצבעים דומיננטיים, מתנקזים בסופו של דבר לביטוי צורני של גוף כלשהו- פרטי כשם שהוא כללי/נסתר - בו הנרטיב האישי מתלכד לכדי חוויה קולקטיבית משותפת. בהקשר זה ניתן לומר כי האמניות בתערוכה תורמות להגדרתו של שדה האמנות הפמינסטי ולהתפתחותו הדינאמית המשתנה תדיר, ומביאות עמן רובד אחר במסגרתן הייחודית של השלוחה החרדית, ביטוי נוסף לפמיניזם באמנות
כותרת התערוכה מגיעה מתחום הבלשנות, המורה על צורת הטיה כלפי בן אדם שאיננו נוכח (גוף שלישי). אך צירוף המילים ״גוף״ ו ״נסתר״ מעביר תחושה מסתורית של עצם כלשהו או דמות עטופים ,מוסתרים, פנימיים ומכונסים, ועם זאת בעלי יכולת לבחון את הפנים, ולחולל שינויים גם אם נוכחותם סמויה מעין. נקודת המבט של מספרת כל יודעת, אומניפוטנטית, שבכוחה לתאר את תחושותיהם ורגשותיהם של גיבורי הסיפור ומצבים נסתרים שאיש אינו יודע מלבדה, מאפשרת גמישות בכתיבה ופרספקטיבה רחבה שכן מבטה הוא מחוץ לסיפור, משוטט בחופשיות בזמן ובמרחב. כך גם העבודות שמוצגות בתערוכה, הלאו הן הגיבורות שלנו, עם מאפיינים שנעים בין המרומז, המופשט, הפיגורטיבי והדמיוני, וכל המנעד הזה פותח את הנרטיב ביחס לגוף ומשדר קירבה ואינטימיות
:אמניות התערוכה
חני אורמאכער, אילת בלאק, שרה ברכה בלום, שירה בן אליהו, אילה עמואל, תמר פייסחוב, חנה סוניה פקרביץ